<h1>חדושי הר"י מיגש — שבועות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[שבועות כ"א ע"א] כי אתא רבין אמר [רב] ירמיה אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר, ואזהרתיה מהכא לא תשבעו בשמי לשקר [ויקרא י"ט י"ב], אוכל ולא אוכל וכו'. היינו שקר ואזהרתיה מהכא [במדבר ל' ג'] איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר (לה') על נפשו לא יחל דברו, ואי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב ושל זהב שהוא של אבן. אמר רב פפא הא דר' אבהו דאמר אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דאמר רב אידי בר אבין וכו' ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. פירוש, ואם תשאל היכי קאמר דנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם לית בהו מעשה, והא אית בהו הקצת שפתים, וקיימא לן הקצת שפתים דהויא מעשה, ומדאמרינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות [ס"ה ע"ב] שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה דשמעת מינה דטעמא דאיתא בראיה, הא ליתא בראיה הקצת שפתים הויא מעשה, ואם כן אמאי קאמר דנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם לאו שאין בו מעשה היא. תשובתך, אע"ג דהקצת שפתים הויא מעשה מכל מקום לאו מעשה רבה הוא אלא מעשה זוטא, דהכי אוקימנא שם בפרק ארבע מיתות דהקצת שפתים מעשה זוטא הוא, וכיון שכן הא דאמרינן הכא כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכי קאמר לאו שאין בו מעשה ממש אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, דאע"ג דלית ביה מעשה ממש שהוא מעשה רבה, אלא מעשה זוטא הוא דאית בהוא שהוא הקצת שפתים לוקין עליו.
<h2>דף ג:</h2>
[שבועות ג' ע"ב] הא דאמרינן כדרבא, דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא וכו'. עיקרא בפרק שבועות בתרא [כ"א ע"א], דאמרינן התם, כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, ושאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר וכו'. ואמרינן עלה נשבע מנא לן, א"ר יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחאי דאמר קרא [שמות כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, בית דין של מעלה אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ואמרינן התם עלה אשכחן שבועות שוא, שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, שבועת שקר מנא לן, א"ר יוחנן אמר לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא. פירוש דהא בחד מינהו סגיא, תנהו ענין לשבועת שקר, פירוש בית דין של מטה מלקין אותו ומנדין אותו, ואמרינן עלה האי שקר היכי דמי וכו', ואוקימנא לבסוף, באכלתי ובלא אכלתי, ואמרינן ומאי שנא, כלומר מאי שנא דמוקמינן ליה להאי שקר באכלתי ולא אכלתי דמחייבינן ליה מלקות, ולא מוקמינן ליה באוכל ולא אוכל, ומהדרינן, כדרבא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא, פירוש מדאפקיה רחמנא בלשון שוא כדאמרינן לשוא לשוא תרי זמני, אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר, הילכך להכי אפקיה רחמנא לשקר בלשון לשוא, למימרא דשקר לשעבר הוא כמו שוא, ועל שעבר הוא שחייב מלקות שהוא אכלתי ולא אכלתי כדכתיב [שם] כי לא ינקה ה' וגו', אבל להבא בלאו שאין בו מעשה שהוא אוכל ולא אוכל אין לוקין עליו, זה הוא פירוש בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא, וחזינא ביה לרבינו חננאל זצ"ל פירושא דלא דאיק ולהכי פרישנא ליה.
[שבועות כ"א ע"א] ואמרינן נשבע מנלן, אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי דכתיב [שמות כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ודייקינן מדכתיב [שם] כי לא ינקה ה' הוא דאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ובתחילת מסכת תמורה [ג' ע"ב] גרסינן מימר מנלן ואוקימנא משום דבדיבורו עושה מעשה הוא, פירוש, מפני שהרי הוקדש התמורה בדבריו, דכתיב [ויקרא כ"ז ל"ג] ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו וגו'. מקלל חבירו בשם, דכתיב [דברים כ"ח נ"ח—נ"ט] אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא וגו' והפלא ה' את מכותך וגו', פירוש, ליראה את [השם] רמז הוא למקלל את חבירו בשם, וכתיב והפלא ה' הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר [שם כ"ה ב'] והפילו השופט הוי אומר הפלאה זו מלקות.
[שבועות כ' ע"ב] פשיטא האי לאו והאי לאו. פירוש, ואע"ג דהאי אית ביה מעשה שהיא האכילה והאי לית ביה מעשה, הא כתיב [שמות כ' ז'] כי לא ינקה ה', הוא דאינו מנקה, הא בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, וכיון דכתיב בהדיא כי לא ינקה ה', הוה ליה האי לאו דשוא כמו לאו דשקר שודאי לוקה עליו, ואמאי הוצרך לומר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא, ומהדרינן מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי ואימא לא ינקה כלל קמ"ל כדשני ליה, הוא דאינו מנקה אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, ואיבעית אימא האי דקתני שוא ושקר אחד הן הכי קתני כשם שמביא קרבן על שקר כך מביא קרבן על שוא, ורבי עקיבא היא דמחייב קרבן לשעבר כלהבא.
[שבועות כ"ז ע"ב] מתניתין שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה, אינו חייב אלא אחד. פירוש, לפי שכיון שנשבע שלא יאכל אותה נעשית אסורה עליו, והוה ליה כאילו מושבע עליה מהר סיני, ולפיכך אינו חייב אלא אחת שהיא השבועה הראשונה, אבל על השבועה השניה לא מחייב שאין שבועה חלה על שבועה, והאי שבועה שניה דאמרינן דלא מחייב עליה, לא תימא דמשום שבועת ביטוי הוא דלא מחייב עלה, אבל משום שבועת שוא מחייב עלה, אלא אפילו משום שבועת שוא נמי לא מחייב עלה, דכי אמרינן דמחייב משום שבועת שוא, הני מילי היכא דאשתבע למשרי איסורא, כגון דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שאוכל, אי נמי שבועה שאוכל והדר אמר שבועה שלא אוכל, והוא הדין נמי היכא דאישתבע לבטולי מצוה דהויא לה שבועתו למיעבד איסורא, אבל היכא דאישתבע למיסר אנפשיה דבר איסור, אי נמי לקיומי דבר מצוה, כיון דלאחזוקי ההוא מידי הוא דקא משתבע, ולא למיעבר עליה לא מחייב עלה משום שבועת שוא.
<h2>דף יא:</h2>
[שבועות י"א ע"א] אמר [ליה] אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. אלמא כיון שאותו זכר שהקדיש הוא גופו ראוי הוא להקריבו עולה, כדכתיב [ויקרא א' ג'] אם עולה קרבנו מן (הבהמה) הבקר וגו' ואעפ"י שלא הקדיש אותו אלא לדמיו ממילא נקדש קדושת הגוף, הכא נמי לענין קטורת, ואעפ"י שלב בית דין מתנה עליהם מתחילת עשייתה שתהא במותר קדושת דמים ולא קדושת הגוף, כיון שמתחלת עשייתה ראויה היא להקטירה תיקדש ממילא קדושת הגוף, והתמידין נמי כיון שהן גופן מתחילת לקיחתן ראויין הן להקרבה ממילא תיקדש קדושת הגוף. ופריק לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים. פירוש, הא דאמרינן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, היכא דהקדישו לדמי עולה הוא, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו עולה, ולפיכך קדוש קדושת הגוף שכיון שהוא [עצמו] ראוי להיות עולה למה אנו טורחים למוכרו וליקח בדמיו אחר, אבל אם הקדישו לדמי נסכים, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו יין לנסכים כיון שהוא עצמו אינו ראוי שיהא נסכים, כשהקדישו למכור אותו וליקח בדמיו נסכים, קדושת דמים נתקדש, ולאו קדושת הגוף, הילכך לענין הקטורת אלו התנה לב בית דין עליה מעיקרא שיהא המותר של הקדש לדמיו שימכר וליקח בו קטורת אחרת, היינו אומרים כיון שהיא עצמה קטורת היא, וראויה היא עצמה מתחילת עשייתה להקטרה ממילא נקדשת קדושת הגוף, ואעפ"י שכבר התנו עליה שתהא קדושה לדמיה, אלא זה שמתנה עליה לב בית דין לאו להמכר וליקח בדמיו קטורת אחרת היא שמתנה, אלא להמכר ולקח בדמיו נסכים, כיון שהיא עצמה אינה ראויה שתהא נסכים, קדושת דמים נתקדשה ולאו קדושת הגוף. ולענין תמידין נמי אילו התנה בית דין שיהא המותר קודש לדמיו שימכר וליקח בו תמידין ממילא היו מקודשין קדושת הגוף, שהרי הן עצמן מתחילת לקיחתן ראויין הן גופן ליקרב, אלא זה שמתנה עליה לדמי נסכים הוא שמתנה עליהן, שכיון שהן עצמן אינן ראוין להיות נסכים, קדושת הגוף נקדשו ולאו קדושת הגוף.
<h2>דף כא.</h2>
[שבועות ט"ז ע"א] וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה, איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן, רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן, [רב הונא אמר בכל אלו תנן] קסבר קדושה ראשונה שקידש יהושע וישראל את הארץ קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. כלומר היו יודעין שישראל עתידין הן להגלות, וכשקדשוה על מנת שתהא אותה קדושה מתקיימת בה לעולם, ולפיכך סגיא ליה לעזרא להקדישה בלא אורים ותומים, הואיל ולא היה צריך להקדישה כלל, שהרי הקדושה עומדת היא מימות יהושע אלא עזרא זכר בעלמא הוא דעבד, אבל מי שהוסיף על העיר ועל העזרות מה שלא היה קודם לכן, הואיל ואותה תוספת עדיין לא נתקדשה מעולם אין אותה תוספת מתקדשת אלא עד שתהא נעשית בכל אלו. ורב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן. קסבר קדושה ראשונה שקדשו יהושע וישראל את הארץ קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, וכשגלו ישראל מן הארץ הלכה לה אותה קדושה, ולולי שקידשה עזרא בעליתו לא היתה קדושה כלל, הילכך כיון שראינו שקדשה עזרא [אע"ג דלא הוי בימיו] אורים ותומים, מכלל דסגי לן באחת מכל אלו. ומהדרינן תנאי היא. האי תנא סבירא ליה בכל אלו דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, ולפיכך סגי ליה לעזרא לקדושי ירושלים שלא באורים ותומים, והאי תנא סבר לה קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, (דתניא) [דתנן] [עדיות פרק ח' משנה ו'] א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל היו עושים קלעים להיכל, וקלעים לעזרות, אלא שבהיכל היו קלעים לפנים מעובי הכותל שהן בונים, כדי שיהיו בונין מבחוץ ויהיו הקלעים מפסיקים ביניהם ובין [הכותל] כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל, ובעזרות היו בונים מבפנים והקלעים חוץ לעובי הכותל שבונים, כדי שיהא הפסק בין העזרה לחוץ. אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין ואעפ"י שאין בית. כלומר אפילו נפלו כותלי ההיכל, שנמצא שאין שם בית שקדושתו עומדת היא, ואין נמנעים מלהקריב קרבנות [ציבור] על גבי המזבח, ואוכלין קדשי קדשים, ואפילו שנפלו כותלי העזרה דהיינו קלעים, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בירושלם, ואעפ"י שנפלו חומותיה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וקדושה ועומדת היא לעולם, לאו מכלל דשמיע ליה לרבי אליעזר דסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ומדסבירא ליה הכי, אלמא באחת מכל אלו סגי לן מדקדשה עזרא לירושלם בלא אורים ותומים. ודחינן וממאי ודילמא דכולי עלמא קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכל חד מינייהו מודה לחבריה במאי דשמיע ליה ולא פליגי אהדדי. וכי תימא. אי הכי כיון דמודה ליה רבי אליעזר לרבי יהושע דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא קלעים למה לי, יש לומר לצניעותא בעלמא. אבל לעולם לענין הקרבה ואכילה מודה שמקריבין, ואע"ג שאין שם בית, ואוכלין קדשי קדשים ואעפ"י שאין שם קלעים, קדשים קלים ומעשר שני ואעפ"י שאין שם חומה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. אלא הני תנאי היא דתניא א"ר ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו. פירוש, עיקר זו בסיפרא [בהר פרשתא ד' א'] בפרשת ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, דתניא אלו הן בתי ערי חומה, שלש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה ישנה של צפורי ודקרא של גוש חלב רודפת הישנה וגמלה וגבור וחריד וירושלם וכו', ואיתא נמי במסכת ערכין בפרק אחרון [ל"ב ע"א] וקתני עלה בסיפרא א"ר ישמעאל ב"ר יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ ואיתיה נמי להאי ברייתא בגמרא דערכין בפרק אחרון [ל"ג ע"ב] על האי מתניתא גופה, שמעינן השתא מהאי ברייתא דקסבר רבי ישמעאל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא מדקאמר אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ. ועלה אמרינן ורמינהי אמר רבי ישמעאל ב"ר יוסי וכי אלו בלבד היו. כלומר וכי אלו השנוין בסיפרא והשנוין במסכת ערכין שהן קצרה ישנה של צפורי וחברותיה הן מנו בלבד, שהיו מוקפין חומה מימות יהושע, והרי כבר נאמר [דברים ג' ד—ה] ששים עיר כל חבל ארגוב וגו' כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח, אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, קידשום השתא הא אמרינן לקמן דלא צריכי לקדושי, פירוש, השתא אמרינן בסוף ברייתא זו ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה, כלומר ואעפ"י שאין לה חומה עכשיו מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, דאלמא לא צריכי לקדושי וכו' דכיון דקתני בהדיא בסיפא דהאי ברייתא שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, אלמא לא צריכי לקדושי, והיכי קתני ברישא דהאי בריתא גופה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום דאלמא צריכי לקדושי, אלא אימא שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאום, כלומר אלו מצאו בלבד מוקפים חומה ומנאום, ולא אלו בלבד מנו, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואעפ"י שאין להם עכשיו, כל מצות הללו נוהגין בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וכיון שכן קשיא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי אדרבי ישמעאל ב"ר יוסי. ופרקינן [איבעית אימא] תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי. ואיבעית אימא חדא מינייהו שהיא הברייתא השניה רבי אלעזר ב"ר יוסי אמרה, דתניא רבי אלעזר ב"ר יוסי אומר [ויקרא כ"ה ל'] אשר לוא חומה, אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. אשתכח השתא דרבי אליעזר ב"ר יוסי סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ורבי ישמעאל ב"ר יוסי סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, והיינו דאמרינן לעיל תרי תנאי נינהו ורב נחמן דאמר כרבי ישמעאל ב"ר יוסי.
<h2>דף לב:</h2>
[שבועות י"א ע"ב] ואקשינן אי הכי מתה או נשחטה תפדה, והא בעינן העמדה והערכה. דכתיב [ויקרא כ"ז י"א י"ב] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד (אותה) [את הבהמה לפני] הכהן והעריך הכהן אותה, ותניא בסיפרא [בחוקותי פרשה ד'] אם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה הוי בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה, כשהוא אומר [שם שם, כ"ז] ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה, הוי אומר בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, נמצא עכשיו שזה הכתוב בקדשי המזבח שנולד בהן מומין הוא שיפדו, וכתיב בהאי קרא והעמיד [את הבהמה לפני] הכהן (אותה) [והעריך הכהן אותה] ואיפלגי בה רבנן ורבי שמעון במסכת תמורה [ל"ב ע"ב] דרבנן סברי בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הוי בכלל העמדה והערכה, כדאוקימנא להאי קרא בסיפרא דבבעלי מומין הכתוב מדבר דהיינו קדשי מזבח, וכיון דקרא גופיה הא מיפריש בה בהמה טמאה דהיינו קדשי בדק הבית, הויא ליה האי העמדה והערכה דכתיבי בהאי קרא אקדשי מזבח ואקדשי בדק הבית, ורבי שמעון סבר קדשי מזבח הוא דאיתנהו בכלל העמדה והערכה כדאוקימנא להאי קרא דבבעלי מומין הכתוב מדבר, דהיינו קדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ואמרינן התם מאי טעמא דר' שמעון דאמר קרא והעמיד הכהן אותה בין טוב ובין רע, איזהו דבר שהוא חלוק בין טוב ובין רע הוי אומר זה קדשי מזבח. אשתכח השתא לרבנן דבין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה, וכיון שכן הא דאמרינן הכא אי הכי מתה או נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה, הוה ליה פירושיה הכי, כלומר אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא ומשום דלב בית דין מתנה עליה הוא דנפדית, היינו דלא בעינן העמדה והערכה, דכיון דלב בית דין מתנה עליה מעיקרא בשעת הקדשה שאם לא הוצרכה או אם יארע בה פסול תפדה, כיון שלא הוצרכה עכשיו או אירע בה פסול איגלאי מילתא למפרע שלא הוקדשה מעיקרא כלל, ומשום הכי לא בעינן העמדה והערכה, אלא אי אמרת דפרה קדשי בדק הבית היא ומשום הכי הוא דנפדית ולאו משום דלב בית דין מתנה עליה, והא קדשי בדק הבית נמי לרבנן העמדה והערכה בעי, וכיון שכן בשלמא מצא אחרת נאה הימנה תפדה דהא אפשר למעבד בה העמדה והערכה, אלא מתה או נשחטה היאך תפדה, והא לא אפשר למעבד בה העמדה והערכה, ומהדרינן הא מני ר' שמעון היא דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה.
